<h1>כתוב שם לראב"ד — סנהדרין</h1>
<h2>דף כח:</h2>
במאור [סנהדרין] דף י: ד"ה דיני ממונות. לרי"ף סי' אלף כא. כתוב שם: אמר רב יוסף לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה וכו', עד זהו פירוש השמועה שקבלנו מרבותינו שלא כדברי הרי"ף ז"ל, ותמה הוא איך עלה בדעתו בפירושו בדברי רב יוסף לאוקומי למתניתין דבכורות [כ"ח ע"ב] במומחה, והא קתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ועלה קתני דן את הדין וכו'. אמר אברהם: ויותר תמה הוא אם משנתנו זאת דקתני מחזירין במומחה ומומחה לא הוי אלא אם כן גמיר וסביר. תדע דהא לא פליג רב נחמן במומחה אלא בין שיש ממנו גדול בחכמה ובמנין לשאין גדול ממנו אבל בהמחאתו דידיה לא איפליג דודאי מומחה הוא בגמרא וסברא, ואם כן אמאי מחזירין והא מעשה דמר זוטרא ודרבה בר בר חנה [ה' ע"א] מומחין הוו וקאמר דאי לא קבלינהו עלייהו לשלם אלמא מה שעשה עשוי. והכי מוכחי' בפרק קמא [שם] דכי גמיר וסביר אע"ג דלא נקיט רשותא ולא קבלו עלייהו דינא דיניה דינא. ולענין שלומי נמי דקאמר בבבא תנינא מומחה שיש גדול ממנו מחזיר ופטור מלשלם, טעה בשתיהם. דהא רבה בר בר חנה [שם] דדן דינא וטעה ואתא לקמיה דרבי חייא ואמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, והא רבה בר בר חנה ודאי מומחה הוה ורבי חייא גדול ממנו הוה ודיניה דינא הוה וחייב לשלם. ומאי דכתב נמי בההיא בבא דתלתא דהוה בינייהו חד גמיר וסביר פטורין מלשלם אע"ג דלא נקיטי רשותא ולא קבלינהו פטורין מלשלם, לאו מילתא היא, דהא ראיית טרפה ביחיד כשלשה בדיני ממונות דמי ואמרינן במסכת חולין [מ"ג ע"ב] דרבא אטרפיה לההוא תורא דרמיא עליה חומרא דרב ושמואל, ומסקנא דכולא כרב עבדה ואמר להו רבי אבא תורא משרי שרי, ואימרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם תורא למאריה, ורבא גמיר וסביר הוה וכתלתא הוה לגבי ראיית טרפה וקאמרי ליה דלישלם. וכן ראיית בכורות דרבה בר בר חנה לענין פטור הוא דלישקל רשותא, דאי לא בכלל הוראה הוה ואע"ג דבתלתא הוי וגמיר וסביר הוא בעי רשות. וזהו עיקר הפסק. ורבינו חננאל כך פירשה כמו שכתב הרב ז"ל. והתמיהא שתמה בעל החיבור הזה בשביל שיש בראש זו המשנה מי שאינו מומחה וראה את הבכור וכו', הלא על דברי רב נחמן סמך רב יוסף כי הוא מומחה אבל יש מומחה ממנו. הלא תראה שאמרו בסוף אם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, ומומחה לבית דין הוא כמאן דנקיט רשותא מכלל דשאינו מומחה דרישא אע"ג דגמיר וסביר הוא כי לא נקיט רשותא מבי דינא רבא מיחייב לשלם ודיניה דינא.
במאור [סנהדרין] דף יא. ד"ה בבא תליתאה. לרי"ף סי' אלף כא. כתוב שם: בבבא תליתאה וכו', עד ומעשה דרבי טרפון נמי בפרה של בית מנחם בדקבלוה עלייהו. אמר אברהם: זה אי איפשר כלל. שהרי לא תלה את הפטור שלו בקבלת בעלי דינין, וכן ברישא דקתני ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם ולא תלה בקבלת בעלי דינין כמו שתלה רב יוסף [ה' ע"א] למר זוטרא בריה דרב נחמן, וכמו שתלה רבי חייא [שם] לרבה בר בר חנה, ובעל החיבור הזה איך לא הרגיש על לשון המשנה שאמרה ואם היה מומחה לבית דין ולא אמר אם היה מומחה, אלמא כשהיה ממונה מבית דין הגדול קאמר דהיינו נקיט רשותא. וענין זה כשהוא נודע בבית דין הגדול והמומחה אצלם שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין כעין אילא לבכורות [בכורות כ"ח ע"ב]. ותו לא מידי.
במאור [סנהדרין] דף יב. ד"ה בבא רביעא. לרי"ף סי' אלף כא. כתוב שם: בריש בבא רביעא, דליתיה דיינא ואין צריך לומר שאינו מומחה, כגון דלא גמיר אע"ג דקבלוה עליה בעלי דינא הא ודאי דיניה לאו דינא ואפילו לא טעה כרבי אבהו. אמר אברהם: ומנא ליה הא, והא תלתא דליכא חד מינייהו דגמיר כחד דמו, וכי קבלינהו עלייהו דינייהו דינא, כדאמרינן [כ"ה ע"ב] בשלשה רועי בקר מאי לאו לעדות לא לדין, ואקשינן אי לדין מאי איריא שלשה רועי בקר אפילו כל תלתא דלא גמירי דינא נמי, הא קא משמע לן דאפילו הני דלא שכיחי בישוב ואמרי רבנן דכי קבלינהו אין יכול לחזור בו, אלמא היכא דלא טעו מיהא דיניהון דין. ועוד כי קבלוה עלייהו בפירוש דאמרי ליה הכי כל מאי דאמרת לן מקבלינן מינך וקנו מינייהו מי לא הוי דיניה דינא, אטו גרע מפשרה, וכל שכן היכא דדן ולא טעה דדיניה דינא. סוף דבר אם לא שנתלה במקצת הדברים בגאון ז"ל הייתי מפליא עליו פליאה גדולה כי כל מה שכתב הרב ז"ל בשמועה זו דבריו ברורים כסולת נקיה. גם במה שאמר דהא דרבי אילעא אמר רב [בכורות כ"ח ע"ב] דאוקים למתניתין דבכורות כשנשא ונתן ביד לאו למדחה להאי דרבי מאיר דלא סבירא ליה דינא דגרמי, דהא ממתניתין דגזלן [ב"ק ק' ע"א] שמעינן ליה, אלא ודאי הכי קאמר דלגבי דינא לא דיינינן הכי, כיון דבמצוה קא עסיק לאו דינא הוא דליחייביה, אלא אם כן נשא ונתן ביד. ובאמת וברור דבר טוב ונאה הוא ומתקבל הוא לכל איש מודה על האמת.
כתוב שם: ואי קשיא לך כיון דקיימא לן [רי"ף ב"ק פ"ט סי' קעז דף לה. (סנהדרין ל"ג ע"א, ב"ק צ"ח ע"ב)] דדיינינן דינא דגרמי אמאי אמרינן טעה בדבר משנה חוזר ואינו משלם אפילו בדלא איפשר להחזיר הדין כגון פרה של בית מנחם. תשובתך טעמו של דבר זה כעין ההוא טעמא דפרשינן לעיל בבבא רביעאה ומשום פשיעותיה דבעל דין נגעו בה, כיון דטועה בדבר משנה הוא ידיעא טעותיה ולא איבעי ליה לבעל דינא למסמך עילויה ולמעבד על פיו דהוה ליה לשיוליה ולגלויי טעותא דהא דבר ברור הוא כדבר משנה הברורה הלכך בעל דינא הוא דפשע וכו'. אמר אברהם: זה הטעם אינו מספיק כלל, ואם עם הארץ הוא או אשה שאינה יודעת לא משנה ולא גמרא איזו פשיעה יש עליהם. אבל עיקר הטעם כאותו שאמרו [הוריות ד' ע"ב] בזקן ממרא שאם הורה בדבר שהצדוקים מודים בו פטור אפילו שאינה הלכה כלל, אף זה כיון שטעה בדבר משנה אינו דיין, ומשמיא הוא דקנסוהו, ואם איתא למילתא הדרא כדפריש הרב ז"ל. כתוב שם: ושמעתי משם חכם גדול מחכמי הדור שלפנינו דהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת, שהרי כל ההלכות פסוקות בידינו, או מן התלמוד או מן הגאונים ז"ל, ואני לא נראו לי דברים הללו וכו'. אמר אברהם: וההיא עובדא לית בה טעותא כלל, כדכתב הרב ז"ל ואמת אמר החכם שאם טעה בפסקי הגאונים ז"ל שלא שמע את דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו באמת וברור זהו טועה בדבר משנה, וקרוב אני לומר שאפילו היה חולק על פסק הגאונים ז"ל מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדברי הגאון ולא כפירושו גם זה טועה בדבר משנה הוא, שאין לנו עתה לחלוק על דברי הגאונים ז"ל מראית דעתינו לפרש הענין בדרך אחרת כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שלא נמצא.
